מה לחקור כדי לקדם עזרה עצמית

מאת פרופ' אילנה דובדבני. אוניברסיטת חיפה.

ישראל נחשבה למדינה בעלת רמת מחויבות גבוהה כלפי האזרח ופועלות בה מערכות שונות של סנגור לאזרחיה. למרות זאת, לא התפתחה בה מודעות מספקת ליצירת רשת מקיפה של סנגור. הדפוס השכיח בישראל הוא לא עקבי. הדפוס המקובל בישראל, יותר מכל מדינה מערבית אחרת, הוא של סנגור שיזום על ידי הממסד או אנשי מקצוע בשירות המדינה (כגון, ביטוח לאומי, משרד העבודה והרווחה, שירותי הרווחה וכו'). התפיסה המייצגת דפוס זה היא כי המדינה באמצעים וכלים שונים, צריכה למלא תפקיד מרכזי בהבטחת רווחתה ושלומה של האוכלוסייה. אולם חוסר היכולת של מדינת הרווחה בשנים האחרונות לספק את הצרכים להם התחייבה בפני אזרחיה, בירוקרטיה מסורבלת, חוסר יעילות, וחוסר רגישות למגוון הצרכים, הביאות להתפתחות המואצת של הארגונים החברתיים, ארגונים וולונטריים וארגוני עזרה עצמית וסנגור עצמי הפועלים לצד המערכות הפורמליות. ארגונים אלה הם שותפים חשובים למערכות שיזם הממסד בהיותם נגישים יותר, פחות פורמליים, יוצרים סולידריות חברתית ועזרה הדדית בעיקר ברמה הקהילתית.

קבוצות לעזרה עצמית החלו לצמוח כבר בתחילת שנות ה – 70, זאת למרות ההתרחבות והגדילה של שירותי הרווחה. המחקרים האחרונים על ארגוני מתנדבים, קבוצות לעזרה עצמית ועמותות שונות, מראים כי קיים מאגר חשוב של שיטות למתן עזרה שלא מוצו עד כה בשירותים הפורמליים. העזרה הבלתי פורמלית הולכת ומתעצמת בעיקר משום שהעזרה הפורמלית היא אינסטרומנטלית במהות בעוד שהעזרה הבלתי פורמלית היא הדדית. האידאל צריך להיות בקיום רצף של מערכות לעזרה מהפורמלי ביותר עד ללא פורמלי, כשכל מערכת ממלאת את תפקידה על הרצף. בכך מושג  ניצול מכסימלי של מקורות עזרה. החל משנות השמונים והתשעים החלו הקבוצות והארגונים להתרחב ולהתעצם והם הפכו להיות יותר ויותר משמעותיים בחברה.  לדוגמא תשעה אחוז מאוכלוסיית אזרחי ארצות הברית משתתפים במפגשי האלכוהוליסטים האנונימיים (1989) וההשתתפות בקבוצות של עזרה עצמית הגיעה לממדים של ההשתתפות בקבוצות טיפוליות מקצועיות. עם התמורות הללו, החלה ההכרה בחשיבות הקבוצות לעזרה עצמית כגורם טיפולי לגיטימי לצד המערכות הפורמליות.

היתרונות של הקבוצות לעזרה עצמית באים לידי ביטוי במספר אספקטים:

שליטה ובקרה – בעוד שבמערכות הפורמליות נשמר מרחק בין נותני השירותים לבין צרכני השירותים, בקבוצות לעזרה עצמית שכיחה שוויוניות והתחלקות.

היררכיה ובירוקרטיה – אנשי המקצוע פועלים בתוך סוכנויות פורמליות, בירוקרטיות והיררכיות המקשות על האזרחים לקבל מענה לצורכיהם הייחודיים, בעוד שקבוצות לעזרה עצמית הן ארגונים לא פורמליים, דמוקרטיים ולא-היררכיים בתהליך קבלת החלטות. כלומר, בתהליך קבלת ההחלטות כולם שותפים במידה שווה.

תרומה אישית – מדינת הרווחה רואה כאחת ממטרותיה קיום חברה המאפשרת לאזרחיה לתרום מכוחם ומניסיונם לאחרים במטרה להבטיח את יכולתו של הפרט לתפקד בצורה הטובה ביותר. הקבוצות לעזרה עצמית מהוות מקור חשוב לקיום מטרות אלה בהיותם מקור מרכזי למידע ולסנגור ובעיקר לסנגור עצמי, שהוא מרכיב מרכזי של העצמה.

קיומן המרשים של מגוון הקבוצות לעזרה עצמית מצביע על כך כי במערכת השירותים הקיימת יש מקום חשוב לסוג אחר של ארגונים הבנויים על ניצול משאבי מידע מירביים, על הניסיון האישי, ועל הגברת המעורבות החברתית והפחתת תחושות הניכור והתלות בממסד. הן מבטאות את הערך העליון של המחויבות החברתית בין אדם לזולתו.

עד כה, נבחנו קבוצות לעזרה עצמית רק דרך עיניהם של אנשי המקצוע – עד כמה הן עוזרות לחבריהן, באיזו מידה הדינמיקה שלהם שונה מהקבוצות הטיפוליות, וכו'. הגיעה העת לבדוק היבט נוסף של קבוצות אלה – ההיבט ההתנדבותי. כיצד הן פועלות עם הממסד, השירותים המקצועיים ומדיניות הממשלה. שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא מה תפקיד המדינה והשירותים המקצועיים בהקשר לקבוצות לעזרה עצמית ? האם המדינה דרך השירותים המקצועיים עוזרת או חוסמת ? האם היא מספקת את המשאבים הנחוצים לקיום הקבוצות ? האם היא מאפשרת את תהליך העזרה העצמית ?

שאלות אלה נותרו פתוחות ויש מקום לבדיקה שיטתית, מחקרית, כדי להגיע למענה אמיתי. אין ספק, כי גם בעתיד ימשיכו הארגונים לעזרה עצמית לגדול ולצמוח לצד ארגונים אחרים, מאחר וקיומם מבטיח ערכים בסיסיים של עזרה הדדית, אחריות חברתית ודמוקרטיה.

המושג של prosumer – אדם הנותן שירות – provider – וגם צרכן של שירות – consumer – מבטא יותר מכל את הייחודיות של קבוצות לעזרה עצמית וחשיבותן במדינת רווחה נאורה.

.